האיש המוזר שאהב את כולם

 הרב שלמה אבינר

איש פלאי, דוד בן יוסף הזה שעלה למרומים.  איש הכי בלתי שגרתי ויחד עם זה הכי שגרתי שבאומה.  כי מה יותר שגרתי מאשר ואהבת לרעך כמוך.  הוא אהב את כל אחד, אבל באמת, לא סתם מילים, אלא מכל הלב, בכל הכוח ובכל הזמן.

עשרות שנים הייתי בקשר עם האדם הזה, ולא חדלתי מלהתפעל ממנו: זה אדם שלא נזדקן, תמיד צעיר, תמיד חי, תמיד תוסס, תמיד טרי, כמו חלב שנחלב זה עתה, כמו פרי שנפל זה עתה, כמו פרח שנקטף זה עתה.  תמיד מלא רעיונות חדשים, תמיד מתפעל מרעיונות ישנים.

זה אדם כואב ודואב, על סבל האומה, סבל הפרט וסבל הכלל, סבל הילדים וסבל המבוגרים.  אבל לא מדוכא, לא ממורמר, לא קנטרן, לא ביקורתי, אלא מחפש פתרונות, חושב ועושה, מחליט ומקיים.  והפתרונות שלו לא היו מסובכים ומפולפלים, אלא טבעיים.

אדם טבעי.  אדם כמו שעשה אלהים את האדם ישר.  אדם טבעי וישר.  לפעמים היה בא לשיעור, כולם יושבים על כסאות בצורה מכובדת, והוא יושב על הקרקע.  מה זה לא קרקע ארץ ישראל?!  זה לא יותר מכובד מכסא?!

גם חלק מספריו נדפס בכתב ידו.  כתב מופלא, גדול, רחב, זורם, מנוקד, מלא אור, מלא חיים.

כן, זורם.  זה היה איש זורם.  לא זורם ביוב חלילה.  אלא זורם אור.  זורם תורה.  זורם יראת שמים טהורה.  זורם כל מידה טובה.  לפעמים הייתי כותב לו מכתב קטן, כמה מילים, הייתי מקבל בחזרה מבול של תודות, כאילו הבאתי לו תורה מסיני.

פעם שלחתי לו פירושו של מרן הרב קוק על אברהם אבינו שאמר הנני.  הוא כל כך התפעל והתרגש עד עמקי נשמתו.  אכן זאת היתה אישיותו: הנני! האדם שתמיד אומר: הנני.

אדם שכולו הנני, כולו לב, לב רגש, לב מוצף.  אדם שאי אפשר לכעוס עליו, גם כאשר הוא אומר דבר שלא מסכימים איתו.  אתה שבוי בחיוכו בפשטותו ובאמונתו.  אמונה ענקית, חובקת עולמים, ויחד עם זה אמונה פשוטה תמימה.  כאילו רבונו של עולם רצה לעשות חסד עם עולמו והצניח לנו אדם מדורות קדומים.

זה אדם כל כך רחב שאי אפשר להגדיר, אלא דרך השלילה: אדם שאינו אגואיסט בכלל.  אגואיסט הוא אדם שיש לו רק עצמו.  הוא היה אדם שלא היה לו עצמו.

הוא נטמן בהר המנוחות, אבל אנחנו יודעים שגם שם לא תהיה לו מנוחה, כי תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" (תהילים פד ח.  ברכות סד א).

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים עם כל הצדיקים.