הרב שלמה אבינר

למה נצטווינו להיות תמימים?  וכי לא צריך להשתמש בשכל בשביל דעת ד' וקיום מצוות?

אכן נצטווינו: תמים תהיה עם ד' אלהיך.  וד' ציווה לאברהם אבינו: התהלך לפניי והיה תמים.  ובודאי עקידת יצחק היא שיא התמימות, כמבואר בעין איה.

אלא שכל דבר שכלי, חותם הספק טבוע בו.  אולי יש עובדות לא ידועות, שיכולות לשנות את התמונה.  ואולי פירוש העובדות אינו נכון.

אבל אמונה היא מוחלטת, היא ודאית.  הודאי שמו, כן תהילתו.  התורה אמת מוחלטת, המצוות אמת מוחלטת.  אמת מוחלטת ואמונה מוחלטת.

לכן, אין לעסוק בכל מיני קושיות על האמונה, כפי שכתב ברמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ב.  ואף על פי שהוא עסק בהוכחות שכליות, אין זה מפני שהוא בעצמו היה זקוק לכך, אלא מפני רחמנות על האומללים השבויים בקושיות וסתירות.  כך הוא כותב לתלמידיו, ששאלוהו, למה הוא עוסק בפילוסופיה.  השיב: התורה היא עבורי אילת אהבים ויעלת חן, ובה אשגה תמיד, אבל לקחתי לי עמוניות, מואביות, צידוניות, לרקחות ולטבחות ולאופות, להראות עם העמים, כי טובת מראה היא.

הוא בעצמו, לא הוא זקוק לכך, אלא זה בשביל אחרים, שמבינים רק את השפה הזו.  לכן החלק הראשון של מורה נבוכים הוא תורה, באמצע יש פילוסופיה, ובסוף שוב דברי תורה.  בכוזרי, הפילוסופיה נמצאת בסוף, ובחובות הלבבות בהתחלה.

אנו לא יותר חכמים מהרמב"ם, מאברהם אבינו וממשה רבנו.  הקושיות שיש עכשיו, היו כמובן ידועות להם, וזה לא הפריע להם, כי הלכו בתמימות.  וזה היה אושרם.  וזה אושרנו.  אשרינו שאנו משכימים ומעריבים בוקר וערב, אומרים פעמיים ביום: שמע ישראל, ד' אלהינו, ד' אחד.

בודאי שיש קושיות בענייני אמונה.  חייב להיות כך.  אם היינו מבינים הכל, זה היה אומר, שאנו חלילה בדרגת ריבונו של עולם.  אבל לא כמחשבותיי, מחשבותיכם.  מחשבותיי, הן בגובה כוכבים.  כך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ב, שאין אצל הקדוש ברוך הוא נמנעות, כגון משולש מרובע, או שהוא יודע הכל מראש ובכל זאת יש בחירה חופשית, כי הוא אינו כפוף לחוקי ההיגיון, עיין אורות התשובה פרק טז.  אלא אדרבה, החכמה היא לדעת שאינינו יודעים.  תכלית הידיעה שלא נדע.  אי ידיעה מלומדת.  Docta Ignorantia.

ודאי יש להשתמש בשכל.  אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה.  אבל מתוך אמונה תמימה, מתוך ידיעה שהאמונה התמימה מתנשאת מעל השכל.  מעל השכל, יש רוח הקודש, יש נבואה.  וגם מתוכם, אי אפשר להבין הכל.  החקר אלוה תמצא.  הרמב"ם באגרת כותב שיש לנו שלושה מקורות מידע: השכל, הניסיון והנבואה.  מדרגות.  וכמובן, אינינו יותר חכמים, מבעלי רוח הקודש והנביאים.

וכן הוא לגבי המצוות.  הרמב"ם כותב בסוף הלכות מעילה והלכות תמורה, שהחוקים כמו הקורבנות הם סודות עליונים.  טעמי מצוות, הם כדי לקרב אל השכל, אבל באמת, המצוות, הן החוקים, הן המשפטים, הן לעילא ולעילא.  המצוות הן פעולות יציריות, כפי שמוסבר בסידור עולת ראיה, לגבי ציצית.  המצוות עושות תיקונים נוראים בעולמות עליונים, כמבואר בספר נפש החיים, שער ראשון.

גדולי ישראל מעידים, שבשעת הגזרות, יהודים תמימים ופשוטים יראי שמים, מסרו את נפשם על קידוש השם, ולא כן רבים מאלה שהיה להם יחס שכלי אל התורה.

אמת ואמונה, אמת ברורה לחלוטין ואמונה עילאית.  עיין סידור עולת ראיה.

האמונה גנוזה באדם פנימה, מכח נשמתו, שהיא חלק אלוה ממעל, ויפח באפיו נשמת חיים.  לילד קטן יש אמונה, העיקר לא לקלקל אותה.  זו מעלת הילדות: התום, כמבואר במאמר על חינוך בספר מאמרי הראיה.  אך כאשר גדלים, אין למחוק אותם תמימות, אלא לבנות קומה נוספת של גבורה: מפי עוללים ויונקים יסדת עוז.

ואנו, תלמידי משה רבנו, מתהלכים בתמימות ובפשיטות.