הרב שלמה אבינר
ש: יש עתה ויכוח גדול באומתנו ובמדינתנו. קשה לקבל שכל הויכוח הוא על איזון בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת. קשה לקבל שהחזרת המצב למה שהיה לפני שלושים שנה מעורר התנגדות כה גדולה. שמא יש סיבות יותר עמוקות?
ת: נכון. הויכוח העכשווי הוא רק סימפטום, סימן, של ויכוח מאוד עמוק, שמתנהל מאז קום המדינה, ועוד לפני כן בקונגרסים הציונים בבזל, ואם תרצו, כבר בתקופת מלכות ישראל. והוא: מה יהיה אופי המדינה שלנו. כולנו רוצים מדינה, רוצים חופש, רוצים כלכלה. אבל אלו רק מסגרת המדינה, ולא תוכנה, משמעותה, מגמתה, מהותה, נשמתה.
אפשר לחשוב שמדינתנו היא רק מציאות של אנשים החיים ביחד באותו שטח, והם בעלי דעות שונות, דתות שונות, אינטרסים שונים. כל קבוצה מושכת לכיוון שלה, והגוף המאזן הוא הבג"ץ.
זו התבנית של מדינות רבות בעולם, "מדינת כל אזרחיה", התארגנות אינטרסים גדולה.
או שמא יש לנו ענין במהות מסויימת, באידיאה עליונה, בנאמנות היסטורית: אכן הפוסטמודרניזם הכופר במהותנות, מושך חזק לכיוון של מסגרת חסרת מהות.
אך על אף מאמציו, הוא אינו מצליח במלאכתו. עם ישראל, או רובו ככולו, נשאר נאמן לערכיו הפנימיים הישרים הנצחיים. יש לו רגש טבעי, בריא, טהור של אמונה בתורה. יש מאמינים בגלוי, יש מאמינים בהססנות, ויש מאמינים בתת מודע. אך כולם מאמינים. כי כולם הם עם קדוש, אשר שם ד' נקרא עליו ומפעם בתוכו.
לכן, באמת אין כאן ויכוח. יש בירור בין התת-מודע של האומה וכל יחיד, לבין כל מיני השפעות חיצוניות מבלבלות. ואם כך, אין לחשוש. במשך הזמן ד' יערה רוחו ממרום, על יסוד מאמצינו.
כמובן לא מדובר בכפיה, לא מדובר בהשתלטות, אלא בהתפשטות האידיאל העליון של היהדות, אידיאל הקודש, שאין צורך כלל להחדירו בחוזק יד, אלא לגלותו מהעומקים בהם הוא מסתתר.