הרב ליאור אנגלמן

השמיטה והלב.

 

שמיטה בלי לב.

בימים בהם רוב העם עסק בחקלאות, ושנת השמיטה היתה שנת שבתון מן העמל, היתה הזדמנות אמיתית ליצור חברה אחרת. היה בכוחה של השנה הזו לטשטש באמת הבדלים בין בני המעמדות השונים, ולצמצם פערים חברתיים. שנה שבה ניתן להיכנס לכל שדה מבלי ליטול רשות מבעליו ולקטוף מפרי האדמה, הופכת את כולם לשווים בפני השפע, הזוכים במתנה זהה מאת אביהם שבשמים, אשר לו כל הארץ.

החובות הנמחקים מוחקים עמם את ההבדל בין עשיר לעני, בין הנזקק לבריות לאשר ביכולתו לפרנס את עצמו, ונדמה כי הצלחתה של השנה הזו, כשנה המשיבה אותנו למצבנו האמיתי, כבנים שווי זכויות לפני המקום, מובטחת.

ובכל זאת סכנה אורבת לתחושת השוויון של השנה השביעית. כמו בהלכות רבות בתורה, גם באשר לשנת השמיטה ניתן בקלות לקיים אותה ככל הלכותיה ודקדוקיה וביחד עם זאת לאבד את הרוח הנושבת מבעד לכל המצוות המעשיות. ניתן בנקל לממש שמיטה בכל אברי הגוף ולהותיר את הלב מחוץ למשחק. גם אם יופקרו כל השדות ותינתן גישה חופשית ליבול, גם כאשר יימחקו החובות ויזכה הלווה במעות שלווה, עדיין לב השמיטה, תחושת השוויון האמיתי בין בני האדם, תחושת העמידה הפשוטה מול ריבונו של עולם כמי שאינו יכול להתנשא על חברו, יכולה להיאבד במחי דיבור מלגלג אחד וברגע קטן של קריצת עין מזלזלת. יכול בעל השדה להתיר כניסה חופשית לכל דכפין אל שדותיו, ובה בעת לרמוז להם כי חסד הוא עושה עימם, שהרי סוף סוף אלו שדותיו והוא נותן להם ליהנות מעמל כפיו. יכול הוא להביט בהם במבט של אדנות המזכיר להם היטב של מי היה השדה בשנה השישית ולמי תשוב במוצאי השמיטה. יכול הוא לצער אותם באמירה שאין בה חמלה אודות העובדה כי אף שבשדה נגזר השוויון, עדיין אין להשוות רכושו עם רכושם, חינוך בניו עם חינוכם...

נדמה לי שזו הסיבה לכך שהציווי על איסור אונאת דברים, האיסור על גרימת צער לזולת בדיבור או במבט, מצא מקומו בין שלל הציוויים העוסקים בשמיטה. לא לחינם הניחה התורה את האיסור הכללי הזה דווקא בפרשה שעניינה השמיטה. זהו הלב לכל האיסורים המעשיים בשנה הזו - "לא תונו איש את עמיתו". גם אם יקיים אדם שמיטה בכל פרטיה ודקדוקיה ובכל זאת יצער את חברו, הרי שחסרה השמיטה את ליבה, וגוף בלא לב איננו חי באמת...

 

לב בלי שמיטה.

אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של שנת השמיטה, ובכל זאת ישנה נוכחות דלה במיוחד של השמיטה במרחבי חיינו. רוב העם אינו עוסק בחקלאות והשמיטה ממנו והלאה, שהרי אנו יוצאים לעבודת ימינו משל היתה זו שנה רגילה. גם עובדי האדמה שבינינו אינם נהנים ממנוחתה של השמיטה, הללו עובדים כבשאר שנים מפני היתר המכירה והללו עמלים במצעים מנותקים ובגידולי ערבה. מעטים המקומות שניתן אליהם להיכנס בלא רשות ולקטוף מעצי הפרי בגינות פרטיות, ומחירי הפירות של 'שמיטה למהדרין' מחדדים עוד יותר את הפערים הכלכליים שבין הבריות... מאז תקנת הפרוזבול של הלל גם החובות הכספיים לא ייעלמו ויוטל על הלווים להשיבם לבעליהם. סוף דבר, השמיטה באה לידי ביטוי בעיקר בהצצה חטופה בשוקי הפירות אל עבר תעודה המכריזה על הכשרו של הפרי ובמקצת בתים תופיע השמיטה בדמותו של פח קטן, 'פח שמיטה', דרך שלכל הדעות אינה מבשרת על מהפכה של ממש כפי שמצטייר מן הפסוקים המופלאים המתארים את אופייה של שנת השמיטה.

עסקנו קודם במצב של שמיטה נטולת לב, ונוכחנו כי היחס אל בעל המעמד האחר ואיסור אונאת הדברים הוא לב השמיטה. כיום, כשקיומה המעשי של השמיטה כל כך הצטמצם, נדמה לי שיש לפצות על כך בהרחבת הלב. הרחבת 'לב השמיטה' שמשמעותה הרחבת הלב שלנו כלפי דלים ועשוקים, נדכאים וחלכאים. שנה בה יקבל אדם על עצמו לפתוח ביתו מידי פעם לאדם אחר שבשנים אחרות אין הלב פנוי לקראתו. שנה בה יפקוד אדם בית תמחוי או מפעל חסד וייפגש עם אותם שלא שפר עליהם גורלם. שנה בה איסור 'לא תונו', העוסק באונאת דברים, יהפוך ללב חיינו על ידי הרגישות המיוחדת לעולמו של האחר, עולם שלרוב נעלם מנגד עינינו. שנה בה ייפתחו עינינו לראות בעין טובה ובלב מלא חמלה את כל אותם קשֵי יום המביאים פת לביתם בעמל ודמע, שלעתים מבלי משים אנחנו הנהנים מעבודתם הנעשית בלא תנאי אנוש בסיסיים.

נדמה לי שהעולם משווע לרוח כזו של שמיטה, רוח שלא תחליף את ההלכות המעשיות של השנה השביעית, כי אם תוסיף להם מרוחה. רוחה של ארץ ישראל, רוחה של הארץ הטובה!