הרב ליאור אנגלמן

אלומת אור על שדרות

 

המוני אנשים משתתפים בהצגה, ניצבים רבים. ההופעה אינה תלויה בהם, הם משמשים רק כתפאורה להתרחשות האמיתית. שחקנים רבים נוטלים חלק במופע, שחקנים זוטרים, שחקני משנה. אלומת האור אינה מתמקדת בהם, היא מלווה כל העת את השחקן הראשי.

שנים... שנים היה עליו להתכונן לרגעים הללו, עת תלווה אותו עדשת המצלמה, ותאיר בו כל תנועה קלה,  תחשוף כל תנודה בפניו. את כל חייו היה עליו להקדיש לאימונים מפרכים, לבל יכשל ברגע האמת, בשעה שכל העיניים יופנו אליו ואלומת האור לא תאפשר לו להסתיר דבר. אילו היה יודע כי הבמאי יאלץ אותו ליטול על עצמו את התפקיד המרכזי, ודאי היה מכין עצמו לכך. אך בלא סימן מוקדם, לפתע הוא שם... כל ההצגה תלויה בו עתה, אחריות אדירה מוטלת על כתפיו. אסור לפחד... אין להניח להתרגשות להציף אותו, אין מקום לטעויות אל מול כל כך הרבה עיניים נשואות.

שנים שימש כניצב בהופעותיהם של אחרים, האור לא פגש את פניו, לא סינוור את עיניו. טוב היה לו בצל. מעולם לא התחכך עם האנשים החשובים, לא הכיר בימאים, לא קרא תסריטים, ידע בסתר ליבו שבין כך ובין כך אין ביכולתו להשפיע על מהלך ההצגה. בילדותו שאל את אביו מדוע אינו משחק בתפקיד מרכזי, לחש אביו באוזנו: "דור שביעי אנחנו במשפחה של ניצבים בהצגות, בשכונה שלנו מעולם לא צמחו שחקנים ראשיים. מסורת יש בידינו כי אין לנו חלק ונחלה עם המתרחש מאחורי הקלעים, ודייך בני אם לא תפריע למהלך האירועים"...

אבל אבא לא שיער בנפשו כי בוא יבוא היום בו יפנה אליו הבימאי את אור הזרקורים. בעל כורחו, בלי התראה מוקדמת ישלוף אותו ממקומו ויעמיד אותו בקדמת הבמה, לבד... מול אלפי אנשים נדהמים.

הוא לא ידע כי בתסריט של הבימאי הכל יכול, יבואו ימים בהם עולם ומלואו יצפה בו, ערב ערב ייבחנו מעשיו. איך יכול היה אבא לדעת... מאז ומעולם גדלו השחקנים הראשיים בתל אביב, חלקם בירושלים, לא ניתן היה לצפות כי הבימאי יבחר דווקא בעיירה הדרומית... תמיד ראה עצמו כה קטן, לא ייעד עצמו לגדולות, אבל הבמאי חשב אחרת, ועכשיו כבר אין מנוס.

בלי להיוועץ עימו הכריע הבימאי כי השכם והערב יוטחו מטחים לעבר ביתו, יסכנו את חייו, את חיי ילדיו.

"אבל אני רק ניצב" הוא שאג, אך לשווא.

הבימאי בשלו: "בכל ערב יישלחו עיתונאים אל ביתך, למשש את הדופק, את כוח העמידה. כל מילה שתאמר תיחקק בתודעה, כל עוצמה תשודר כל חולשה תתואר..."

מבקש האיש לצעוק, להרעים בקולו: "טול ממני את אלומת האור!" אך הבימאי מבשרו: "מעתה אינך ניצב בהצגה, בך בחרתי לעמוד במשימה. ברבים אחזה חולשה, עיני כל העם אליך נשואות, וממך אני מבקש להרים את רוחם. יודע אני כי עניו אתה והתחנכת להיות ניצב, ודווקא בשל כך בחזית תוצב. ממך ילמדו מהי גבורה, מהי פשטות ורוח איתנה".

"מימיי לא התכוננתי לתפקיד", ניסה האיש הדרומי בכוחותיו האחרונים.

"יש תפקידים אליהם מתכוננים, בלי לדעת, כל החיים", הביט בו הבימאי במבט מאמין. "זאת ועוד", הוסיף הבימאי, "מאז קום המדינה אני מפנה את אלומת האור למקומות משתנים, אני מכריע להעביר את זירת ההתרחשות למקום בו נמצאים אנשים אשר יוכלו לעמוד בלחצים, אנשים שיש בהם הרבה יותר ממה שהם עצמם חושבים".

"אני"? שאל האיש הדרומי כלא מאמין.

"אתה"! הכריז הבימאי. "שנים עקבתי אחריך בסתר, חיכיתי לשעה בה אוכל להפקיד בידך את האחריות הזו. הגיע הרגע. אתה מסוגל"!

"ומה עם השחקנים הקבועים, השחקנים מירושלים ומתל אביב"?

"בהצגה הזו הם הניצבים, כולם מתבוננים בך, משתאים".

נשא האיש את עיניו וראה כי כל עם ישראל מתבונן לעברו בציפייה דרוכה. הביט למרחק וראה כי מתבונן בו כל העולם כולו מבעד לעדשה. ידע האיש כי ניטלה ממנו הבחירה, עתה מוטל עליו לעשות כרצון הבימאי, הגדול הגיבור והנורא. הכריע האיש בליבו לעשות ככל יכולתו. אלומת אור אדירה האירה לעברו.

 

*** כיסופים- פרקי התבוננות אמונית בעקבות עקירת גוש קטיף/ ליאור אנגלמן

                                           (להזמנות- 052-5666384)